מרים הנביאה (מרים הנביעה) מגלמת במידה רבה את כלל הנבואה הנשית, את הסוד.
זו שאיננה קורעת את הרקיע אלא בוקעת מהקרקע,
זו שאיננה מנחיתה אמיתות מוחלטות אלא נובעת מהלב השותת של החיים עצמם.
כוחה טמון בנטילת המבט מלמטה, מאחורי הפרגוד, מתחת לפני השטח - והפיכתו לכלי נביאה.
בעוד המים העליונים יורדים מטה בהחלטיות כסימן קריאה,
המים התחתונים נובעים ומתפתלים מעלה כסימני שאלה.
הדבר רמוז בכך שהמילים ׳גשם׳ ו׳מטר׳ רומזות להגשמה ומטרה, דברים ודאיים ומוחלטים,
ואילו המילים ׳תהום׳ ו׳שאול׳ רומזות לתהייה ולשאלה, חוויות הנובעות מחוסר ודאות.
מאחורי השמיים הכחולים ישנו חלל אינסופי, אינו ידוע.
השמשות פה ושם מופיעות בתוכו , אך רוב החלל נותר חשוך.
זוהי המציאות הפנימית הנסתרת
מים של מטה - yin נסתר
נשי ומשתנה
מתהווה ומתפשט
הyang בטבע מביע את האור - את התודעה, המחשבה, את המטרה
אך בתרבות שלנו הוא יצא מאיזונו והשתלט על כלל הקיום
הyin הולך ומתמעט
העולם הולך ומתייבש
אנחנו קשורות ל yin הקוסמי באופן טבעי
אך בתוך הנפש שלנו יש היפוך -
אמונות מוצקות ונוקשות שמונעות מאיתנו להיות מורות של הנסתר
שמונעות מאיתנו לחגוג את הדם שלנו
את הרכות והחוכמה של הלב
בכל התקבצות שלנו כנשים ביחד,
הכוח של הyin, של הסוד, ברור לנו יותר
עוצמתי יותר
שירת הנסתר מציעה עצמה כרחם וכאגן עבור כך
כאפשרות להקשבה, לכאוס, ללא ידוע
בתערוכה נשים מספרות סוד
אנחנו ישובות - שבת (שבט) אחיות גם יחד
בלחישה, בדיבור , ביללה, בשתיקה
חוקרות את הכיסוי והגילוי
את החלום את האשליה את הבחירה
מה שהינך כעת תספר לך על עצמה
בעבודת הפרפורמנס של שירה חֹרש שנוצרה עבור התערוכה
הקהל, אחד בתורו, נכנס אל החלל, לאחר שנטל ידיו במים, וממלא אחר ההוראות שבטקסט
תוך תהליך ההתבוננות, ההתמקדות והכתיבה, ובעזרת דם הווסת של האמנית, הוא מעניק מעצמו אל מאגר הסודות הקהילתי
שנוצר והתהווה על גופה
לאחר שטיפטף עליה את הדם (על האיבר בו מוחזק הסוד שלו)
הוא הוסיף את הסוד הכתוב אל שורש עץ הזית המטפטף מים- מזבח שהמשיך וצבר סודות לכל אורך התערוכה
הבד שנכתם דם הפך בסוף המיצג לדגל שהוצב בכניסה לחלל התערוכה
העבודה נוצרה בהשראת מדיטציית הטוגלן
בה אנחנו שואפים את הסבל הקולקטיבי, ונושפים אליו חזרה אור
כך שירה רואה את תפקיד האמן
תיעוד מהתערוכה ומעבודת הפרפורמנס