כפי שכבר התרגלנו לומר בחודשים האחרונים:
כולנו עברנו או עוברים - ׳טראומה׳
שיח שהיה שמור עד לא מזמן למקצועות ולחדרי הטיפול
בצער, עבר להיות שיח סלון, וכולנו, בעל כורחנו, נהיינו מומחים ובמבינים במושגים כמו:
טראומה ראשונית, טראומה משנית, FFF, פוסט טראומה ועוד

לא ארחיב כאן במושגים הללו, עליהם ודאי כבר שמעתם וקראתם רבות מגדולים ממני -
אך אבקש להוסיף מבט, ממה שלמדתי ממוריי - פרנסיס וולר ותומאס הובל, וממבטי שלי,
וממנה אצא אל הריפוי האישי והקהילתי באמצעות התדר הפואטי

טראומה, בעולמות החניכה והאלכימיה נקראת גם ׳חניכה קשוחה׳ -
ומדוע ׳קשוחה׳?

מכיוון שכמו בכל חניכה רגילה (לדוגמא: לידה או נישואים) 
מתקיימים בה אותם השלבים,
וקיים בה גם המפגש עם חוויה של ׳מוות׳
 

השלב הראשון של חניכה הוא - ניתוק מהעולם שלך כפי שאתה מכיר אותו 

השלב השני הוא - שינוי רדיקלי בתחושת הזהות שלך

והשלב השלישי הוא - לא ניתן לחזור לעולם כפי שהכרת אותו
 

בחניכה מסורתית (לדוגמא לידה, נישואים) השלבים הללו הם בשורות טובות -
והם למעשה המטרה של החניכה - מעבר, לידה מחודשת, בחירה מחודשת, טרנספורמציה.

חניכה קשוחה לעומת זאת היא חניכה לא מוכלת

היא מגיעה בהפתעה -
ללא הכנה (כמו מחלה, מוות פתאומי, נטישה)
ובתרבות כמו שלנו -
אנחנו מנסים ׳להתגבר עליה׳ במקום ׳לעבור דרכה׳,
ולעשות זאת - ללא קהילה תומכת



במקור הקדום, הדרך לווסת את המערכת שלנו היתה באמצעות הקבוצה והקהילה,
ולא באופן אישי או דרך מפגש תרפויטי פרטני.

הקהילה עזרה להחזיר ולרפא את הפיצול שנוצר מהטראומה.

ההפרדה בין סוגי הטראומה (אישית, בין דורית, קולקטיבית) היא מלאכותית -
מכיוון שכל הדורות והעבר מתגלמים בנו - רק הסימפטומים של סוגי הטראומות השונות מופרדים. 

אנחנו נולדים לעולם שכבר עבר טראומות רבות, ויש לנו נטייה לנרמל את זה,
אך העולם שאנחנו רואים - זו צורתו של עולם כואב.
ואנחנו, יוצרים הסכמות חברתיות שמנציחות את הטראומה ואת אותו עולם כואב-
וכך נוצרת טראומה קולקטיבית. 

בכל אופן - בחניכה הזהות שלנו משתנה,
אני כבר לא יודע.ת מי אני

זה יכול לקרות גם בחניכה רגילה וגם בחניכה קשוחה (כמו אבחנה של סרטן או גירושים)
חניכה משנה את הליבה של העולם בו אנחנו נמצאים -
את ה׳סיפור׳,
ושם נוצר - פיצול - אותו מעבר לעבר מה שאנחנו קוראים לו ״פוסט טראומה״.

אני מציעה ששם יכול להפתח גם רווח- שער למרחב חדש

 

​

 

פתאום לא מסתדר לנו הסיפור

האדמה לא בדיוק מסתדרת

לא מסתדר הזמן

וה״זרחת הצלחת״ אליו חונכנו על ידי האינדיבידואליזם

לא ממש עובד לנו יותר.

 

פתאום כולנו ירחיות

חלקיות

פגומות

מוצללות ומוארות

יחסיות

 

הסיפור הקודם נשבר

הסיפור החדש טרם החל

מרווח

מרווח

מרווח

מרווח .. נשימה או חרדה?

 

בתוך התופת, הכאב והבהלה
אנחנו עומדים על סף השער שבין נרטיבים

מפתן פואטי של אי ידיעה

עיצומו של סוף פתוח

 

כל כך הרבה חמלה אנחנו פוגשים

מעבירים שירה בינינו במקום ציפרלקס

מעולם לא שיתפנו את זלדה כל כך הרבה פעמים 

התאספנו סביב התדר של השירה

ומדוע?

מכיוון שבמרחב הזה אין גבוה ונמוך,

אין נכון ולא נכון, אין מכוער ויפה

יש מבט

יש השתנות ונוכחות

יש סליחה והכלה של ניגודים

יש מקום - לכולם

 

התדר הפואטי - הוא לא תדר שבהכרח כותבים בו שירה

התדר הזה מתבטא בעיניים שאנחנו שמים על התודעה,

על האחר,

על הנפש,

על מה שאנחנו מכנים ׳מציאות׳

 

אנחנו דמויות עגולות יותר ממה

שכל סיפור יכול לכתוב

 

אז מה מכאן,

לאן אלך מאותו מרווח?

 

מצב כזה יכול להוביל אותנו בכמה נתיבים:

 

הנתיב הראשון:

האחזות בסיפור הישן

חפירה בעבר ובהסטוריה, והמשך השיחזור שלו

המציאות העגומה והכואבת שאנחנו חווים כרגע, היא התוצר של מחשבות ופעולות העבר שלנו,

של סך הסיפורים שלנו כפרטים וכחברה.. אנחנו חווים כרגע את העבר - וניתן לשחזר אותו בהמשך שוב ושוב..

לשנן את הסיפור כמו תוכי, כמו איזה סיפור משפחתי מעייף בארוחת שישי..

 

הנתיב השני:
מציאת סיפור חדש והצמדות אליו
 

סיפור כזה יכיל בדרך כלל את אותן תכונות ישנות של סיפור -
נכון, לא נכון, ליניאריות, היררכיה, אשמה, ושאר תענוגות החיים,

ויוביל כנראה לאותו פזמון, מקסימום עם גיבורים אחרים

הנתיב השלישי:

אך יש עוד מצב, שאשמח להניח כאן בעדינות

ישנה אפשרות להשאר במרווח הזה - עד שנזהה את השער למרחב החדש

 

אותו מרווח נשימה - זוהי השירה - והיא יכולה להפוך לבית קבע

ואותה שירה - היא השפה העתיקה של הנפש

 

במרחב הזה כולנו שייכים

אין מעמדות

אין דתות

שם הסוד והנסתר

המודע והתת מודע

כולם מתקיימים

זהו מרחב של אפשרויות
של יצירה

ברווח הזה נתיישב ללמוד את מלאכת אי הידיעה והפואטיקה

ואת התכונות המרובדות שלהן -
דרך חיבור פנימה - לסמכות וההנהגה הפנימית, לעצמאות רגשית.
דרך עידון העיניים, הקשבה, התבודדות, הכלת הניגודים,
דרך למידת היותנו מרחב בטוח לצער, ללידה ולמוות,
בחשיפות, באותנטיות, בנוכחות, באמון, בהשתתפות,
בעזרת חיבור לטבע ולחכמת הגוף שלנו 

 

זאת כדי שאכויות אילו יהפכו להיות מיומנות חדשה עבורנו,
וכשנעבור בשער למרחב החדש - 

אולי תהיה בו יותר פואטיקה מאשר נרטיב.

יותר נוכחות משינון.

 

אם נצליח לא ליפול ישר לסיפור חדש

אולי נעבור את אותה חניכה קשוחה 

 

אבל זה דורש את המבט הכנה והמסור - פנימה

להסכים לשהות איפה שהחוץ פוגש בהכי עמוק את הפנים שלי

להסכים לגעת בראשוניות של הדברים שבתוכי
לקחת אחריות על חלקת האדמה שלי

לא דרך תובנות חיצוניות של אחרים

ולא דרך אידיאלים ורעיונות קדחניים

 

הרגע בין הסיפורים שאנחנו חווים עכשיו
נחווה כמו נצח , כמעט מחוץ לזמן
בואו נרתום אותו

בזמן שהאשליות מתנפצות סביבנו

הבטחונות, ההאחזויות

בואו ניצור הווה ועתיד שעשויים מהרכיבים שממתינים לנו במימד האפשרויות

מהרכיבים שהטבע ממשיך להעניק לנו על אף ולמרות

מהידע העמוק שהצער מלמד אותנו כאשר אנחנו יודעים לשבת איתו בבטחה

 

בואו נתמוך, נהיה, ונשנה - מבלי להגרר שוב ושוב אל אותו הסיפור

והיכן שהסיפור קופץ - נבקש להביא נשימה עמוקה,
ומחילה לעצמינו - על החנק שבנו, ועל החלקים בנו שזנחנו,
כדי להתאים או כדי לרָצוֹת
מישהו או משהו שהרגשנו שהוכתב לנו

נבקש לרכך את העיניים (כן ממש פיזית)

נשים יד חומלת על הלב

נבקש מהפנים שלנו ללמד אותנו

להאט

לחכות

 

להקשיב

 

בואו נוותר על התחלה-אמצע-סוף

נשאיר את הסוף פתוח

בכל משפט

------

​

הגרעין הביולוגי / אמה שם-בה אילון

הָיִינוּ חַיָּה בִּיוֹלוֹגִית

הָיִינוּ חַיָּה גַּרְעִינִית

הָיִינוּ סוֹמְכִים עַל תְּנוּעוֹת הַיָּדַיִם שֶׁיַּסְבִּירוּ אֶת עַצְמָן

הָיִינוּ סוֹמְכִים עַל תְּנוּעוֹת הָאַגָּן שֶׁיַּסְבִּירוּ אֶת עַצְמָן

הָיִינוּ סוֹמְכִים עַל תְּנוּעוֹת הָרַגְלַיִם שֶׁיִּקְּחוּ אוֹתָנוּ לַמָּקוֹם הַנָּכוֹן

הָיִינוּ פְּשׁוּטִים מְאֹד

הָיִינוּ פְּשׁוּטִים כְּמוֹ שִׂמְחָה

הָיִינוּ פְּשׁוּטִים כְּמוֹ טוּב לֵב

הָיִינוּ פָּשׁוּט מַמְשִׁיכִים הָלְאָה

הָיִינוּ עוֹשִׂים אֶת זֶה יוֹם יוֹם

הָיִינוּ שׁוֹכְבִים בָּעֲמִידָה

הָיִינוּ נִשְׁעָנִים עַל עֵץ

וְהַחַיִּים הָיוּ חוֹדְרִים לְתוֹכֵנוּ

וְהָיִינוּ טוֹבֵי לֵב בְּנֵחְדַרוּתֵנוּ

וְהָיִינוּ נִשְׁפָּכִים כְּנָהָר

וְהָיִינוּ טוֹבֵי לֵב בְּנִשְפַּכוּתֵנוּ

הָיִינוּ עוֹזְבִים אֶת הַסִּבּוֹת לַסִּבּוֹת

וַעֲרֵמוֹת עַל עֲרֵמוֹת שֶׁל מַחְשָׁבוֹת טוֹרְדָנִיּוֹת

וְהָיִינוּ גְּלוּיֵי עֵינַיִם

וְהַגַּל הָיָה עוֹבֵר דַּרְכֵּנוּ

וְהַגַּל הָיָה עוֹבֵר דַּרְכֵּנוּ

וְהַגַּל הָיָה עוֹבֵר דַּרְכֵּנוּ

וְהָיִינוּ נִשְׁבָּרִים שׁוּב וְשׁוּב

וְהָיִינוּ מִתְגַּלִּים שׁוּב וְשׁוּב

וְהָיִינוּ מִתְגַּלְגְּלִים שׁוּב וְשׁוּב

וְהָיִינוּ מְגַלִּים אֶת הָאֱמֶת

הַמִּשְׁתַּנָּה שֶׁל יֵשׁוּתֵנוּ

זֶה לָזוֹ

וְהָיִינוּ שִׁבְטִיִּים מְאֹד

וְהָיִינוּ פִּרְאִיִּים מְאֹד

וְהָיִינוּ סוֹלְחִים מְאֹד

כִּי הַפְּצָעִים שֶׁלָּנוּ הָיוּ מְלֻקָּקִים

עַל יְדֵי לְשׁוֹנוֹת מִסְתּוֹרִיּוֹת

וְהָיִינוּ מִתְרַפְּאִים מְאֹד
 

 

ציור מבית הספר הדו לשוני בחיפה
צילום: דפנה כהן