על פואטיקה בזמן מלחמה - שהייה בין נרטיב אחד למשנהו

פתאום לא מסתדר לנו הסיפור

האדמה לא בדיוק מסתדרת

לא מסתדר הזמן

וה״זרחת הצלחת״ אליו חונכנו על ידי האינדיבידואליזם

לא ממש עובד לנו יותר..

פתאום כולנו ירחיות

חלקיות

פגומות

מוצללות ומוארות

יחסיות

הסיפור הקודם נשבר

הסיפור החדש טרם החל...

מרווח…

מרווח…

מרווח…

מרווח .. נשימה או חרדה?

בתוך התופת, הכאב והבהלה לפרקים אנחנו עומדים

על סף השער שבין נרטיבים

מפתן פואטי של אי ידיעה

עיצומו של סוף פתוח

כל כך הרבה חמלה אנחנו פוגשים

מעבירים שירה בינינו במקום ציפרלקס

מעולם לא שיתפו את זלדה כל כך הרבה פעמים .. :)

התאספנו סביב התדר של השירה

מדוע?

מכיוון שבמרחב הזה אין גבוה ונמוך,

אין נכון ולא נכון, אין מכוער ויפה

יש מבט

יש השתנות ונוכחות

יש סליחה והכלה של ניגודים

יש מקום, לכולם

התדר הזה של השירה - הוא לא תדר שבהכרח כותבים בו שירה

התדר הזה מתבטא בעיניים שאנחנו שמים על התודעה,

על האחר,

על הנפש,

על מה שאנחנו מכנים ׳מציאות׳

אנחנו דמויות עגולות יותר ממה

שכל סיפור יכול לכתוב

אז מה מכאן,

לאן אלך מאותו מרווח?

מצב כזה יכול להוביל אותנו בכמה נתיבים:

הנתיב הראשון:

האחזות בסיפור הישן חפירה בעבר ובהסטוריה, והמשך השיחזור שלו

המציאות העגומה והכואבת שאנחנו חווים כרגע, היא התוצר של מחשבות ופעולות העבר שלנו,

של סך הסיפורים שלנו כפרטים וכחברה.. אנחנו חווים כרגע את העבר - וניתן לשחזר אותו בהמשך שוב ושוב..

לשנן את הסיפור כמו תוכי, כמו איזה סיפור משפחתי מעייף בארוחת שישי..

הנתיב השני: מציאת סיפור חדש והצמדות אליו

סיפור כזה יכיל בדרך כלל את אותן תכונות ישנות של סיפור - נכון, לא נכון, ליניאריות, היררכיה, אשמה, ושאר תענוגות החיים,

ויוביל כנראה לאותו פזמון, מקסימום עם גיבורים אחרים

הנתיב השלישי:

אך יש עוד מצב, שאשמח להניח כאן בעדינות

ישנה אפשרות להשאר במרווח הזה - עד שנזהה את השער למרחב החדש

אותו מרווח נשימה - זוהי השירה - והיא יכולה להפוך לבית קבע

ואותה שירה - היא השפה העתיקה של הנפש

במרחב הזה כולנו שייכים

אין מעמדות

אין דתות

שם הסוד והנסתר

המודע והתת מודע

כולם מתקיימים

זהו מרחב של אפשרויות של יצירה

ברווח הזה נתיישב ללמוד את מלאכת אי הידיעה והפואטיקה

ואת התכונות המרובדות שלהן - דרך חיבור פנימה - לסמכות וההנהגה הפנימית, דרך לעצמאות רגשית דרך עידון העיניים, הקשבה, התבודדות, הכלת הניגודים, דרך למידת היותנו מרחב בטוח לצער, ללידה ולמוות, בחשיפות, באותנטיות, בנוכחות, באמון, בהשתתפות, בעזרת חיבור לטבע, לחכמת הגוף שלנו ועוד

זאת כדי שיהפכו להיות מיומנות עבורנו , כשנעבור בשער למרחב חדש

שאולי תהיה בו יותר פואטיקה מאשר נרטיב

יותר נוכחות משינון

אם נצליח לא ליפול ישר לסיפור חדש

אולי נעבור את אותה חניכה קשוחה (מהפרק הקודם)

אבל זה דורש את המבט הכנה והמסור - פנימה

להסכים לשהות איפה שהחוץ פוגש בהכי עמוק את הפנים שלי

להסכים לגעת בראשוניות של הדברים שבתוכי לקחת אחריות על חלקת האדמה שלי

לא דרך תובנות חיצוניות של אחרים

ולא דרך אידיאלים ורעיונות קדחניים

הרגע בין הסיפורים שאנחנו חווים עכשיו נחווה כמו נצח , כמעט מחוץ לזמן בואו נרתום אותו

בזמן שהאשליות מתנפצות סביבנו

הבטחונות, ההאחזויות

בואו ניצור הווה ועתיד שעשויים מהרכיבים שממתינים לנו במימד האפשרויות

מהרכיבים שהטבע ממשיך להעניק לנו על אף ולמרות

מהידע העמוק שהצער מלמד אותנו כאשר אנחנו יודעים לשבת איתו בבטחה

בואו נתמוך, נהיה, ונשנה - מבלי להגרר שוב ושוב אל אותו הסיפור

והיכן שהסיפור קופץ - נבקש להביא נשימה עמוקה ומחילה לעצמינו - על החנק שבנו, ועל החלקים בנו שזנחנו, כדי להתאים או כדי לרצות - מישהו או משהו שהרגשנו שהוכתב לנו

נבקש לרכך את העיניים (כן ממש פיזית)

נשים יד חומלת על הלב

נבקש מהפנים שלנו ללמד אותנו

להאט

לחכות

להקשיב

בואו נוותר על התחלה-אמצע-סוף

נשאיר את הסוף פתוח

בכל משפט ------

תודה שקראת עד כאן מוזמנ.ת להעמיק איתי עוד בפרקים הבאים ולהצטרף לסדרה הראשונה של Poetics Therapy שם נתרגל ונחווה את המרחב הזה - יחד ונמצא גאולה קטנה שתגדל - בתוכנו על הסדרה מוזמנ.ת להצטרף לקבוצת הוואטצאפ השקטה שלנו לקבלת תכנים ועדכונים על פעילות פואטית כאן