האור של הפלאפון הוא ההארה הגדולה

לפני שבועיים, ביום ראשון, בנסיעתי הראשונה לחיפה מאז שובי ארצה, איפשהו על הכביש המהיר ליד זיכרון, איבדתי שליטה על ההגה.

במשך כחצי דקה הטלטלתי בין שלושת הנתיבים במהירות גבוהה עד שבדרך נס התייצבתי.

את שארית הדרך לחיפה המשכתי רועדת כולי על כ20 קמ״ש - מהרהרת על כך שפחדתי שתיפול עלי רקטה ובסוף טבעתי בשלולית שמן.

כשהגעתי למעוני החיפאי - הלא הוא ׳המקדש המארח של שירת הנסתר׳, גיליתי שכוסה טינופת, הרס וכתמים, ושמרבית העציצים האהובים שלי מתו.

למטה בתיבת הדואר חיכה לי דוח תנועה שמן מעיריית ת״א.

בדרך חזרה למעוני הזמני בבנימינה, מבולבלת ותשושה מהמתרחשים המצטברים, שאלתי אותי:

האם השליטה שאיבדתי על ההגה היא זו שאני רוצה להחזיר?

האם ההגה הוא האגו שלי?

אולי מה שדימיתי כ׳סדר׳ ו׳יציבות׳ היה מבנה כובל?

אולי הרעיון שהיה לי על מה אמור לקרות, לא באמת תואם לדבר אליו אני נקראת?

בתקופה האחרונה בכל פעם כשאני חושבת שכבר הבנתי,

אני לומדת עוד טפח של מפגש מחודש עם הישנו, לא עם מה שחלמתי שיהיה, לא עם האשליות על איך הכל יסתדר בעתיד, ואפילו לא עם זו של איך נראה שלום –

אלא מפגש עניו עם המשאבים והקידודים שמונחים לפני, בכל יום.

כל אור של פנס רחוב יכול להתגלות כהארה הגדולה.

גם זה של פנס הפלאפון.

והלב - כואב לי בלב כשהוא נשבר, לא בסיפור.

זה לא מפגש שמתאפשר בשפה של סטטיסטיקה והשוואתיות, או כשרודפת אחר הפנטזיות או הרעיונות הגדולים שלי.

זהו מפגש עם המציאות שנסדקת יותר ויותר, באופן פואטי, חווייתי ופסיכדלי שמגלה לי יותר ויותר את הגאומטריה של הנפש הפרטית שלי.

ואולי לא רק.

איך מתמקמת מול ה - יש הזה

בעודי סוחבת על עצמי טונות של נפש?

זאת אני עוד חוקרת במעבדה שלי

אבל -

אתם יכולים לשאול את זלדה, היא כבר יודעת:)

♡