מסע הסולחת - לכבוד ראש חודש אלול

לכבוד ראש חודש אלול חודש הרחמים והסליחות - משהו על מסע הסולחת שלי ועל סליחה שאינה ההיפך מאשמה

שנים התאמנתי בסליחה סליחה של שמש - שמאירה את הכל ואת כולם, פרוג׳קטור!

אני זוכרת את הרגע שחשתי את העונג המלא שלה לראשונה בישיבה בבית קפה מול אדם שפגע בי מאד (באופן שהיה אלים אפילו) את החופש המוחלט שהיא הציעה לי - שחרור כל האסירים כולם, עולם שבו כולם צודקים, ואנחנו פריזמות אינסופיות משתקפות זו בזו ממה יש לי להפגע? לאיזה עצמי אני נצמדת?

כל היום שיננתי וזמזמתי לי - סולחת לי, סולחת לך, אני סלוחה, אתה סלוח, את סלוחה בנסיעה באוטובוס סלחתי לכולם במדיטציות סליחה עם כל מי שאי פעם פגע או פוגע בי

באותו דילוג (תרתי משמע ) לא ראיתי אותי לא ראיתי אותך

עשיתי שלום רק בעולם התובנה, על ראש ההר אך לא בעולם הצורות השבורות בו אנחנו חיים עם הפצעים שלנו נעים עם החלקים המשתנים שלנו, העצמיים המתעתעים שבנו בין הנסתר למה שנדמה לפעמים גלוי להרף עין במקרה הטוב - עוזרים זה לזו לחבוש את הפצע, להוריד את החבישה בעדינות, לפגוע בפצע, לשים יוד, לחבוש שוב… להתבונן מה השתנה, אולי פני הפצע החלימו קמעה

כמה כואב להפגע כמה כואב הפצע גם אם שכחנו את מקור הפגע

בקבלה של הפגיעה שלי, של הפציעה, של הכאב בלי הסיפור, בלי התמלול, בלי הסרטים (או יותר נכון, אחרי שהסרט נגמר :) ) אני חווה את הרגש שלי במלאותו - בקצב שלו - עד לשחרורו (אצלי זה קורה בדרך כלל באמבטיה)

הקושי לחוות את מה שחוויתי הוא אותו הקושי גם לסלוח

אז, רק אז, אני מתפנה לראייה מתפנה לבקשת הלב שלא לערבב את הנפשות לפנות מרחב אישי בגודל הנכון, להתבוננות שקטה והמסת הפלונטרים

אני לא שומעת את המוזיקה שמפעילה אותך - גם כשאני מבקשת ממך לשיר לי אותה - גם כשאתה מזייף אותה בעקשנות. בכל התנהגות שלך יש הגיון פנימי שלא ידוע לי

האמפתיה שאני לומדת - היא להיות פחות חרשת כלפי המוזיקה שמפעילה אותך להבין שהיא לא מכוונת אלי - היא מכוונת כדי לפתור את המצוקה שלך

כמו המוזיקה שלי - שאני מבקשת להקשיב לה באוזניים טובות. יום קצת יותר, יום קצת פחות - כדי שאטעה - כדי שאלמד עוד לסלוח לאפשר לקרני השמש של העולם הסלוח לשטוף אותי כשהן מפציעות לאפשר לקרני הירח על המים של העולם המשתנה, הפגיע, לשטוף אותי כשהם עולים

מישהו אהוב אמר לי לא מזמן ״לאהוב זה כל הזמן לסלוח״

חודש טוב!